עגלת הקניות

פסל (עשוי פיברגלס) של הפסל האמריקני: דווין הנסון

הנסון מציג לפנינו אישה מוזנחת שהעמיסה על עגלת הקניות שלה כמויות גדולות של "מזון מוכן" ורומז לצופה על תחושת הריקנות הפנימית שהביאה אותה למצב עגום זה.  הוא מצביע על הצורך הגובר והולך של האדם, למלא את עצמו בתענוגים בכל מיני דרכים/

טבע האדם עשוי מיסוד הנקרא: רצון לקבל. אנחנו מרגישים תענוג ממילוי הרצון שלנו גם בעל כורחנו. אחרי שהשגנו מילוי לרצון זה – התענוג נעלם ואנחנו זקוקים לתענוג גדול יותר. החברה האנושית כיום, מעריכה סמלי סטאטוס כמו: מגורים יוקרתיים, רכב יקר, מותגי אופנה וכד', המספקים הנאה רגעית בלבד. זהו שלב בהתפתחותנו, בו אנחנו מעריכים אדם לפי ערכים חיצוניים, (את ערכיו פנימיים איננו מכירים). אילו היינו מעריכים את פנימיות האדם, היינו מכבדים הוגי דעות, מוזיקאים יוצאי דופן, או מדענים גדולים ואז, החיצוניות שלהם לא הייתה חשובה לנו כלל

הקניון של ימינו הפך למרכז של תרבות רדודה. אתה פוגש בו משפחות עם ילדים (שעושים עבורם הופעות)  וקיימת תעשייה שלמה סביב הקניון… למעשה, מטרת ההפעלות לילדים, היא להביא את ההורים לקניות. אבל ההורים לא מודעים לכך. עלינו לחנך את האדם, ללמד אותו איך להחליף את המילוי המלאכותי הזה של קניות, במילוי אחר. אפשר לפתוח מקומות לדיון, מקומות ליצירת קשר וחיבור בין אנשים, אולי לפתוח בין החנויות מקומות בהם אדם ילמד איך יוצרים קשר טוב עם אחרים…  בדרך כזו נוכל להטיב לחברה שלנו

תרבות הצריכה מספקת לגיטימציה לרווח של אדם אחד, על חשבון האחר. היא מעודדת ערכים הפוגעים באיזון האקולוגי העדין הקיים על פני כדור הארץ, רק על מנת לספק את הרצון האגואיסטי הבלתי מרוסן של האדם ברדיפתו אחר תענוג/ אנחנו קונים מהסיבה הלא נכונה. אנחנו צורכים כדי לספק לעצמנו מילוי רגשי… בנוסף, כשאדם קונה בהשפעת פרסום, הוא יעדיף מותג מסוים, גם אם המוצר הוא מעבר לאפשרות הכספית שלו או שאינו דרוש לו.

בעשורים האחרונים אנחנו עדים לתופעה נוספת: עלייה ברמת ההכנסה של קבוצות באוכלוסיה, שאינה מייצרת גם עלייה ברמת האושר שלה.  כלומר, מעבר לרמה מסוימת, הצריכה אינה תורמת תחושת סיפוק לאדם.  מדוע??? הסיבה היא: שהמקור לאושר האנושי מצוי בתחושה של משמעות בחיים. משמעות מושגת באמצעות השתייכות למשהו הגדול  ממני. גדול מהעצמי שלי, במיוחד ע"י קשרים עם אחרים ויחסים של נתינה ואהבה