עגלת הקניות

פסל (עשוי פיברגלס) של הפסל האמריקני: דווין הנסון

הנסון מציג לפנינו אישה מוזנחת שהעמיסה על עגלת הקניות שלה כמויות גדולות של "מזון מוכן" ורומז לצופה על תחושת הריקנות הפנימית שהביאה אותה למצב עגום זה.  הוא מצביע על הצורך הגובר והולך של האדם, למלא את עצמו בתענוגים בכל מיני דרכים/

טבע האדם עשוי מיסוד הנקרא: רצון לקבל. אנחנו מרגישים תענוג ממילוי הרצון שלנו גם בעל כורחנו. אחרי שהשגנו מילוי לרצון זה – התענוג נעלם ואנחנו זקוקים לתענוג גדול יותר. החברה האנושית כיום, מעריכה סמלי סטאטוס כמו: מגורים יוקרתיים, רכב יקר, מותגי אופנה וכד', המספקים הנאה רגעית בלבד. זהו שלב בהתפתחותנו, בו אנחנו מעריכים אדם לפי ערכים חיצוניים, (את ערכיו פנימיים איננו מכירים). אילו היינו מעריכים את פנימיות האדם, היינו מכבדים הוגי דעות, מוזיקאים יוצאי דופן, או מדענים גדולים ואז, החיצוניות שלהם לא הייתה חשובה לנו כלל

הקניון של ימינו הפך למרכז של תרבות רדודה. אתה פוגש בו משפחות עם ילדים (שעושים עבורם הופעות)  וקיימת תעשייה שלמה סביב הקניון… למעשה, מטרת ההפעלות לילדים, היא להביא את ההורים לקניות. אבל ההורים לא מודעים לכך. עלינו לחנך את האדם, ללמד אותו איך להחליף את המילוי המלאכותי הזה של קניות, במילוי אחר. אפשר לפתוח מקומות לדיון, מקומות ליצירת קשר וחיבור בין אנשים, אולי לפתוח בין החנויות מקומות בהם אדם ילמד איך יוצרים קשר טוב עם אחרים…  בדרך כזו נוכל להטיב לחברה שלנו

תרבות הצריכה מספקת לגיטימציה לרווח של אדם אחד, על חשבון האחר. היא מעודדת ערכים הפוגעים באיזון האקולוגי העדין הקיים על פני כדור הארץ, רק על מנת לספק את הרצון האגואיסטי הבלתי מרוסן של האדם ברדיפתו אחר תענוג/ אנחנו קונים מהסיבה הלא נכונה. אנחנו צורכים כדי לספק לעצמנו מילוי רגשי… בנוסף, כשאדם קונה בהשפעת פרסום, הוא יעדיף מותג מסוים, גם אם המוצר הוא מעבר לאפשרות הכספית שלו או שאינו דרוש לו.

בעשורים האחרונים אנחנו עדים לתופעה נוספת: עלייה ברמת ההכנסה של קבוצות באוכלוסיה, שאינה מייצרת גם עלייה ברמת האושר שלה.  כלומר, מעבר לרמה מסוימת, הצריכה אינה תורמת תחושת סיפוק לאדם.  מדוע??? הסיבה היא: שהמקור לאושר האנושי מצוי בתחושה של משמעות בחיים. משמעות מושגת באמצעות השתייכות למשהו הגדול  ממני. גדול מהעצמי שלי, במיוחד ע"י קשרים עם אחרים ויחסים של נתינה ואהבה

וַֹֹיִמְצָאֵהוֹּ אִיש

"וַֹֹיִמְצָאֵהוֹּ אִיש, וְהִנֵה תוֹעֶה בַּשָדֶה. וַיִשָאָלֵהוּ הָאִיש לֵאמֹֹּור, מַה תְבָקֵש. וַיֹֹֹֹאמֶר, אֶת אֵחַי אָנוֹכִי מַבַקֵש.הַגִידָה נָא לִי אַיפֹה הֵם רוֹעִים" ( בראשית ל"ז,פסוק ט"ו)

הסיפור המקראי  מפגיש אותנו עם המצבים הרגשיים  המורכבים ביותר שמתחוללים בנפש האדם. מצבי קנאה,שנאה, אהבה ודבקות וכל הניגודים האפשריים ברקמת הרגשות שבהם נרקמה אישיותו של האדם.

וסיפור יוסף ואחיו – הוא הסיפור הקלאסי על הקנאה בין האחים, והתוצאות האפשריות. אותי מרגש הסיפור הזה כל פעם מחדש מפני שהפסוק למעלה, פותח ואומר: "והנה תועה בשדה".

יוסף חולם חלומות מוזרים בעיני אחיו והוריו, שהוא נמצא במרכז וכולם משתחווים לו.

יוסף אינו מסתיר את חלומותיו, ומשתף בהם את אחיו והוריו, ומשהו נורא מכרסם בלבם: איך הוא מעז ? מה הוא חושב לעצמו?  לא די שהוא הבן המועדף על אביו – הוא חצוף שהוא מחצין את מצבו ואף בחלומותיו הוא מתנשא עליהם.

ויוסף – מה הניע אותו? מדוע לא הצניע את  רגשותיו ומחשבותיו? מדוע שיתף אותם בחלומותיו? האם בדרך הזו רצה לכבוש  מקום של כבוד בלתי מעורער בקרב אחיו?

אלה הם המצבים  שמתחוללים בנפש האדם, ומטלטלים אותו למעלה למטה, זורקים אותו לכיוונים שונים, מפני שקיים קוד התנהגותי רגשי בסיסי,וכאשר  אין התאמה בין הקוד החברתי –אנושי, לבין מאווי הנפש – נוצר קרע, בלבול, מבוכה, קשיי הסתגלות למצב והאדם "תועה לבדו בשדה".

ואז

"את אחי אני מבקש", סביבה שתבין אותי, תכיל את המצבים שלי, תהיה המראה  אבל גם המצפן. סביבה שהיא המשפחה התומכת בכל מצב, שיודעת לכבד ולהעריך אך יודעת לשקף בתבונה את המצבים שאנחנו נקלעים בהם , ויודעת לנווט נכון את  דרכו של הפרט להתכלל בה.

יוסף, מחפש את חברת אחיו, הולך לחפש אותם כיוון שהבין שהוא "תעה" והוא רוצה לפייס אותם ולהתפייס איתם….. יוסף  עושה את הצעד הראשון, כי הוא עשה חשבון נפש והבין שדווקא מפני שהוא מועדף בעיני אביו, עליו להצטנע כדי לא להכאיב לאחיו.

ובהמשך, האחים לא מבינים, לא מקבלים, לא סולחים, לא מאפשרים, לא נותנים ליוסף הזדמנות להודות בטעות שלו וסיפור העלילה עולה גבהים ויורד עמקים ומרגש ברמות.

בעלי חיים בבית

יש אנרגיה מדהימה וטובה כשמגדלים בעלי חיים בבית, חתול או כלבלב לדוגמא, הם מביאים שמחה לאנשים שמגדלים אותם, מסכימים לליטופים וכרבולים, הם מביעים הערכה לאלה שדואגים להם, אינם מתלוננים או מתביישים, אלא טבעיים כמו התינוקות אך עם פרווה נעימה ולכן הם כל כך אהובים.

כשיש תינוק בבית, הם מרגישים בחושיהם שעליהם לגונן עליו, ואין בכוונתם לפגוע ברך הנולד, הם באופן מיידי הופכים לשומרי סף ליד העריסה. כמובן שאין מדובר על כלבי שמירה תוקפניים, אלא על כלבלבים קטנים. תינוקות אינם מהווים איום בתמימותם, ובעל החיים מרגיש שאין סכנה, הוא מבחין אינסטינקטיבית.

הסיבה העיקרית להכניס כלבלב לבית היא צורך חברתי, מתחושת בדידות…

כשהדלת בבית נפתחת , הכלבלב מקפץ ושמח לקבל באהבה את דיירי הבית, זה משמח את המשפחה ואפילו מרפא, והטיפול בכלבלב נותן חשיבות לאדם, אחריות והוא מרגיש פתאום בעל ערך ואהוב.

ידוע שהסביבה הטבעית של בעל החיים היא בטבע, במרחבים, בלהקות, אך בעשרות השנים האחרונות, ביות הכלב הפך לנורמה והרבה אנשים שכחו את צרכי הכלב הטבעיים וסגרו אותם בבתים (ללא חצר או מרפסת) לצורך הנאה עצמית ואגואיסטית בלבד.

הדעות בנושא ביות הכלב הן חלוקות, היות ותעשיית מצרכי חיות הבית הפך לעסק רווחי, גם מסחר בחיות הבית וחיות בכלל הפך להצלחה כלכלית בשוק החופשי, השאלה היא האם מדובר בטובת החיות וצרכיהם, או שמא בטובת האדם שביכולתו להפוך בעל חיים למבוית.